החלום ושברו
תמיד דמיינתי עצמי כחלק מתא משפחתי – אמא, אבא ו-2-3 ילדים מתרוצצים. זה היה החלום, ותמיד הוא ניראה לי מעבר לפינה. אך כשהגעתי לגיל 28 גיליתי שהמטרה לא פשוטה להשגה כפי שחשבתי. אבל אז פגשתי את הגבר שמהר מאוד התמזג לתוך החלום, וחשבתי שהנה זה עומד לקרות. בשנת 2002 הוא הציע לי נישואין.
החלטנו לנסוע להודו לפני החתונה. בטיול הוא השתנה לרעה לנגד עיני, והיה לנו קשה להיות ביחד. הוא חזר לארץ ואני המשכתי לטייל עוד חודש. כאשר חזרתי הוא נפרד ממני פרידה כואבת. בחודשים הבאים הייתי בייסורים קשים ובתחושת מחנק בלב. הרגשתי שמשהו לא בסדר, אבל לא ידעתי מה והוא גם לא נתן להתקרב אליו. לאחר 5 חודשים (בין יום העצמאות לל"ג בעומר 2003) הוא התאבד והותיר אותי אבלה וכואבת.
אתגר רפואי
לאחר 4 חודשים, בספטמבר 2003, התחלתי לחוש ברע, הקרסוליים התנפחו והיו לי כאבי ראש חזקים. מבדיקות שעשו לי גילו שחליתי במחלת כליות. בעוד חברותיי מתחתנות ויולדות ילדים, אני התמודדתי עם המחלה ועם התהייה, אם אוכל אי פעם להרות ולהביא ילדים לעולם. לאחר 4 שנים שבהן ניסיתי לרפא עצמי בכל מיני דרכים, הגעתי למצב של אי ספיקת כליות. התחלתי לעשות דיאליזה 3 ימים בשבוע, 4 שעות בכל פעם. הרגשתי שהדיאליזה מנקה אותי הן מבחינה פיזית והן מבחינה רוחנית. בשנת 2008 עברתי השתלת כליה, שנתרמה על ידי אחותי הגדולה.
אור בחשיכה
בל"ג בעומר 2008 הכרתי את בעלי לעתיד בן-ציון (שנולד בהודו ועלה עם הוריו ואחיו לארץ בגיל שנה וחצי) במדורת ל"ג בעומר. הוא ניגן בגיטרה במדורה ואני הבטתי לתוך עיניו וידעתי שהוא יהיה בעלי. התחתנו בשנת 2009.
מתחילת נישואינו, נתקלנו בקשיים להביא ילד לעולם. אלו היו שנים קשות וארוכות של חוסר ודאות, אם נזכה להביא ילד לעולם. בעוד חברותיי הביאו לעולם את הילד השני והשלישי, אני עדיין חיכיתי לילד הראשון. אך תמיד היתה לי אמונה חזקה שבסוף נצליח, ושהתפילות שלנו לילד לא ילכו ריקם. לאחר שלוש וחצי שנים ארוכות נכנסתי להיריון. הייתי בהיריון בסיכון ובגיל 39 ילדתי את דוד מרדכי.
ילדתי אותו יומיים לפני ל"ג בעומר 2013, וכך המעגל הושלם. מל"ג בעומר של שנת 2003, דרך ל"ג בעומר של שנת 2008, עד ל"ג בעומר של שנת 2013, עשר שנים של תהליך מוות ולידה מחדש. מהנסיעה הגורלית להודו, עד לחתונה שלי עם בחור מהודו, מהודו להודו ובדרך הוֹדוּ לָהּ' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדוֹ.