כשהיינו ילדים הכל היה כל כך תמים ויפה
העולם היה גדול ופתוח והיה נדמה שהכל אפשרי.
כשהיינו ילדים היינו משחקים למטה בקלאס ובמחבואים
והיינו ממציאים כל מיני משחקים
ומאכילים חתולים.
אני זוכרת את גורי, חתול הרחוב שגידלנו
הוא היה גור חמוד וקטן עם עיניים מתוקות
ויום אחד הוא מת
קברנו אותו בשדה שמול הבית והייתי עצובה נורא.
כשהיינו ילדים היינו ממציאים משחקים והכל היה נראה אפשרי
אני זוכרת שהיינו יורדים אחר הצהריים למטה לשחק עם כולם
הילדים הגדולים יותר מנהיגים את החבורה
היינו מדמיינים שאנחנו חבורת חסמב"ה וצריכים לפענח תעלומות
ואמא קוראת לי בשבע בערב לחזור הביתה
לאכול ארוחת ערב – לחם לבן או שחור, חביתה וגבינה לבנה
והירקות החתוכים נגעו בחביתה
ולא רציתי לאכול אותם.
אני זוכרת את תוכניות הטלוויזיה הקסומות בערוץ 1
שהיו בשחור לבן
טלפלא, קישקשתא ורגע עם דודלי
ואני חשבתי שאני וונדרוומן שמצילה את העולם
כשהייתי ילדה הייתי יכולה להציל מישהו
אבל כשגדלתי הבנתי שלא יכולתי להציל אותו
אלא רק את עצמי.
